קרחת אזורית

 קרחת אזורית (א?לו?פ??ציה א?ר?א?טה)

מאת פרופ' עמוס גילהר

רבים מהחוקרים, מהרופאים ואף מהמטופלים מייחסים את תופעת איבוד השיער למצבי דחק נפשיים, אך עד כה לא זוהו עדויות מעבדתיות או קליניות הקושרות באופן חד-משמעי את המחלה למצבי "ס?ט?ר?ס". מאידך גיסא, רבים הלוקים בתופעה מדווחים על מצבי חרדה ודיכאון.

למחלה יש קשר עם מחלות אחרות. הקרחת האזורית מלו?וה לעתים במחלות מערכתיות, בעיקר באלה הקשורות לבלוטת התריס. על פי דיווחים מהספרות המקצועית, מעורבו?תה של בלוטת התריס נעה בין 2.3 לבין 7.2 אחוזים, ובמקרים רבים נמצאה התאמה בין גיל התלקחות הקירחות להפרעה בתפקוד בלוטת התריס ולקיומה בקרב בני משפחה אחרים. כמו כן דו?וח על שכיחות גבוהה יחסית של ויטיליגו (4.1 אחוזים) בקרב חולי קרחת אזורית. הצורה הקלינית השכיחה של התופעה מתבטאת באזור עגול או באזורים עגולים קירחים לחלוטין, ללא הצטלקויות של האזור הנגוע. לעתים ניתן לצפות בשיער המכו?נה "ו?לו?ס", שהוא שיער דק, קצר מאוד וחסר פ?יגמנט. בדיקת משיכת השיער היא חיובית, ומהווה קריטריון לזיהוי השלב הפעיל של התופעה.

קירחו?ת אזורית עלולה לפגוע גם בשיער הגבות, בריסים, בשיער הפנים, וכאמור - בשיער הגוף כולו. תופעה נלווית המאפיינת את מקרי הקירחות היא הפגיעה בציפורניים, המתבטאת בעיקר בהופעת גומות על פניהן. קירחות המופיעה בצדי הקרקפת ובעיקר באזור העורף, ophiasis, היא שכיחה למדי ועקשנית לטיפול. בדיקה רפואית המבוצעת על ידי הרופא כוללת בדיקת עברו הרפואי של המטופל ועברם של שאר בני משפחה, כולל מחלות או תופעות א?טו?פ?יות כגון אסתמה, ברונכיטיס ספסטית, נזלת אלרגית, קדחת השחת, וכן בירור לגבי מחלות הקשורות לבלוטת התריס. כמו כן יש לבדוק את שיער הגוף, הקרקפת, הגבות, העפעפיים והפנים. יש לבצע בדיקת משיכה (pulling test) של שיער הקרקפת. בבדיקת הקרקפת יש לשלול הן תהליכים דלקתיים כגון זאבת א?ד?מ?נ?תית וליכ?ן פ??ל?נו?פ??יל?ר?יס והן ט?ריכוטילו?מ?ניה. בירור מעבדתי כולל ספירת דם ותפקודי בלוטת התריס. לאחרונה דו?וח כי מטופלים בעלי אנמיה מחוסר ברזל אינם מגיבים למגוון הטיפולים, ולכן יש לבדוק את רמת הפ?ריטין בדם.

בשנים האחרונות הוכח כי הקירחות האזורית היא תופעה אוטו-א?ימו?נית, כלומר: תאי המנגנון החיסוני של הגוף עצמו תוקפים את זקיקי השיער. עדויות ישירות ועקיפות מדגימות את האוטו-אימוניות בקירחות זו, כגון השילוב של הקירחות עם מחלות אוטו-אימוניות אחרות; נוכחות מוגברת של כדוריות דם לבנות מסביב לזקיקי השיער הפגועים ובתוכם; נוכחות מוגברת של נוגדנים כנגד מרכיבי זקיקי השיער במחזור הדם ההיקפי של החולים, והרשימה עוד ארוכה.

חוקרים הצליחו להשרות את המחלה במספר דגמי מעבדה ולזהות על ידי כך את המרכיבים האוטו-אימוניים הגורמים לתופעה. זיהוי זה, כמו גם השימוש בדגמים הייחודיים, יאפשר קרוב לוודאי פיתוח טיפולים ייחודיים טובים יותר מאלה הנמצאים כיום בשוק התרופות. בעשור האחרון הצליחו חוקרים להוכיח כי תאי הפיגמנט שבזקיקי השיער נחשפים כלפי תאי המנגנון החיסוני. חשיפה זו גורמת להתקפה החזיתית של תאי המנגנון החיסוני כנגד תאי הפיגמנט, ובעקבות כך - לפגיעה במבנה ובתפקוד של זקיקי השיער, מה שמוביל לנשירת השיער. הוכח מעל לכל צל של ספק, כי זקיקי השיער הפגועים אינם מושמדים, וכי הם שומרים על פוטנציאל צמיחה של השיער. כלומר, זקיקי השיער שורדים למרות המ?תקפה של תאי המנגנון החיסוני, והם משמרים את הפוטנציאל הגלום בהם להצמיח שיער גם בשלבי הקירחות. מכאן החשיבות הרבה בפיתוח תכשיר ייחודי שעשוי להביא להתאוששות זקיקי השיער ולצמיחה מחודשת של השיער.

זקיקי השיער מרושתים בסיבים בעלי חיישנים המגיבים לנוכחות נ?או?רו?פ??פ??טידים, דהיינו: מולקולות הנוצרות על ידי סיבי העצבים. מולקולות אלה הן, למשל, (Substance P, Nerve Growth Factor (NGF ו-CGRP) Calcitonin Gene Related Protein). לנאורופ??פ??טידים אלה היכולת לדכא את התגובה החיסונית. נמצא שבקירחות אזורית קיים חסר של CGRP. בד בבד עם זאת נמצא שבמצבי "סטר?ס" קיימת עלייה שלSubstance P ושל NGF בזקיקי השיער.

הצורה המוגבלת של קירחות אזורית, המתבטאת בנגע או במספר נגעים בודדים, מאופיינת בדרך כלל בצמיחה עצמית ספונטנית של שיער או בתגובה מהירה לטיפול מקומי.

  

טיפול בקרחת אזורית

בקירחות מתמשכת ארוכת טווח הכוללת את כל הקרקפת, מוצע טיפול של ריגוש העור בתכשירים כגוןdinitrochlorbenzene, (diphenylcyclopropenol (DCP או squaric acid dibiutylester.טיפולים אלה מבוססים על עיקרון של יצירת דלקת עור ממגע על רקע אלרגי באזור הנגוע. לאחר ריגוש ראשוני של העור מבוצעת מריחה חוזרת, תחילה בריכוז נמוך ואחר כך בריכוז ההולך ועולה בהדרגה - עד להופעת עור בעל גוון דלקתי קל מאוד. בשלב זה ממשיכים במריחה בריכוז קבוע כדי לשמר את השלב הדלקתי. במספר מרכזי רפואה באירופה ובקנדה משתמשים בתכשיר ה-DCP כשרמת ריכוז התכשיר בעת ריגוש העור היא 2%, ואילו הריכוז ההתחלתי של התכשיר בעת המריחה החוזרת הוא 0.001%. טיפול זה נודע בהצלחתו לגרום לצמיחת שיער בשיעורים גבוהים הנעים מ-48 ועד 71 אחוזים מכלל המטופלים. תופעות הלוואי כוללות אודם, פיגמנטציה, הגדלה של בלוטות לימפה אזוריות, הופעת תגובה שלפוחיתית באזור הטיפול ואף הפרעות שינה. לרוע המזל, ההצלחות הטיפוליות שהושגו בעקבות השימוש בחומרי ריגוש העור, הן זמניות בלבד, ואחוזי ההצלחה בעקבות הטיפולים החוזרים הם נמוכים. יתר על כן, רבים מהמטפלים עצמם מפתחים תגובה אלרגית לתכשיר.

במספר מרכזי רפואה מקובל לטפל במקרים עקשניים של קירחות אזורית באמצעות הקרנת PUVA (מתן מערכתי של פ??סו?ר?ל?ן משולב עם קרינה או?לטרה-סגולה מסוג A). הקרנה על-סגולה זו מביאה להרחקת כדוריות הדם הלבנות התוקפות את זקיקי השיער וגורמות אף להפחתה בפעילות המנגנון החיסוני המערכתי והמקומי כאחד. תופעות לוואי לטיפול זה כוללות תחושת בחילה, הזדקנות מואצת של העור והגברת הסכנה להתפתחות ממאירו?ת של העור. 

השימוש במינו?ק?סידיל בריכוז 5% נפוץ למדי, אך מתברר שיעילותו צנועה ביותר, ולכן מומלץ להשתמש בו כתכשיר נלווה לטיפול נוסף. יעילות משמעותית נצפית רק במקרים קלים של קירחו?ת, ואזי מתחדשת צמיחת השיער בקרב 38 עד 45 אחוזים מכלל המטופלים. רופאים מדווחים כי השימוש במינוקסידיל חיוני כדי לשמר את צמיחת השיער הנצפית בעקבות טיפול מערכתי בקורטיקוסטרואידים. ואכן, טיפול מערכתי כזה הוא יעיל, אלא שהשימוש בו מוגבל בשל תופעות הלוואי, ולאחר תום הטיפול המערכתי מתחדש תהליך איבוד השיער.

מכל האמור לעיל ברור שטיפול ייחודי, יעיל לתהליך התקרחות ואיבוד השיער, עדיין אינו בנמצא. רופאים ומטופלים כאחד נחלו בעת האחרונה מפח נפש של ממש בעקבות היעדר תגובה למגוון טיפולים ביולוגיים חדשניים, שהוכחו בפ??סו?ריאזיס. הציפייה להצלחה טיפולית הייתה גבוהה, אך, כאמור, בניגוד לפסוריאזיס טיפולים אלה לא הביאו מזור לבעלי קירחות אזורית.

תופעת הקירחות האזורית גורמת ללוקים בה תחושת תסכול, אכזבה ואומללות. המחקר בנושא זה נמצא בעיצומו, כשהמטרה היא זיהוי התכשיר שי?י?ש?ם את הפוטנציאל הגלום בשיער הפגום לחדש את יכולתו לצמוח. על המטופל להתאזר בסבלנות ולהבין שמדובר בתופעה בעלת השלכות על רקע חיצוני בלבד, ושהוא מסוגל להגשים את עצמו גם ללא השיער.